<h1>ספר החינוך מצוה רמ"ח</h1>
<h2>דף סג.</h2>
שלא להרבות באכילה ושתייה בימי הנערות בתנאים הנזכרים בבן סורר ומורה בכתוב עם מה שפירשו בו חכמינו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין, והאזהרה לנו על זה מדכתיב [ויקרא י"ט] לא תאכלו על הדם, שכן אמרו בפירוש בסנהדרין [ס"ג ע"א], אזהרה לבן סורר ומורה מנין, תלמוד לומר לא תאכלו על הדם, כלומר לא תאכלו אכילה שהיא מביאה לשפוך דם, והיא אכילת זולל וסובא שחייב על אותה אכילה הרעה מיתה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה [בסה"מ כאן] ואף על פי שזה הלאו הוא לאו שבכללות, כמו שביארנו בעיקר התשיעי, אינו רחוק כי כשיהיה העונש מפורש, כלומר עונש בן סורר ומורה דהיינו משפטו שהוא בסקילה מפורש בכתוב [דברים כ"א], איני חושש על האזהרה אם היא מן הלאו שבכללות, ונתן טעם לדבריו כמו שכתוב בספרו מצות לא תעשה קצ"ה ובעיקר התשיעי. והרמב"ן זכרונו לברכה תפש עליו הרבה בכאן, ואולם שניהם מודים כי זה הלאו דלא תאכלו על הדם וכל כיוצא בו שכולל דברים רבים כמו שנכתוב כאן, ואף עניינם וטעם איסורן שוה אלא שהכתוב אסרם כולם בלאו אחד ושם אחד, כי לאו שבכללות הוא נקרא, והלכה היא לאו שבכללות אין לוקין עליו. אבל הרמב"ם זכרונו לברכה יאמר כי מפני כן יענש הבן מיתה באכילה זו אף על פי שאזהרתה מזה הלאו, לפי שהכתוב גלה בפירוש שעונשו בסקילה במקום אחר, והוא ביאר בהקדמת ספרו שכל מה שיחייב הכתוב בו כרת או מיתת בית דין הוא מצות לא תעשה חוץ מפסח ומילה שיש בהן כרת והן מצות עשה, ומן הכלל הזה יצא לו לרב שאזהרת בן סורר ומורה אף על פי שהיא למודה מלאו שבכללות דינה כשאר אזהרות מכיון שהכתוב פירש בו עונש מיתה. והרמב"ן זכרונו לברכה לא יחזיק בזה הדרך ולא יטה אליו, ולעולם יחזר להיות באזהרה מפורשת על הלוקה או על המומת ולא מלאו שבכללות, ואפילו יפרוש הכתוב מיתתו מאה פעמים עדיין יאמר הרב לא ענש אלא אם כן הזהיר, ולאו שבכללות לא יחשבהו לאזהרה במקום מלקות ממה שבידינו הלכה רווחת אין לוקין על לאו שבכללות. ועל כן אמר הוא זכרונו לברכה כי כבר העידו בגמרא מאי זה מקרא למדנו להלקות בן סורר ומורה, ואמרו בסנהדרין [ע"א ע"ב] מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא, כדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו למדנו מלקות במוציא שם רע דכתיב ביה [דברים כ"ב] ויסרו אותו מויסרו דכתיב [דברים כ"א] בבן סורר ובן מבן, והיה אם בן הכות הרשע [דברים כ"ה]. ועוד בזה קושיא לרמב"ם זכרונו לברכה במה שאמר בעיקר השני שאין מלקין מכח גזירה שוה. ועוד הקשה על הרב מאמרו כי הבן הסורר יתחייב מיתה על דברי האכילה ולא חלק כלל להמיתו בין אכילה ראשונה לשנייה, ובפירוש אמרו בגמרא בסנהדרין שאכילה ראשונה של בן סורר ומורה אין עושה מיתה אלא מלקות, כמו שאמרו מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה, חזר ונתקלקל נדון בעשרים ושלשה. ועוד כתב הוא זכרונו לברכה וזה לשונו, והראוי להעלות מזה שאכילה ראשונה נמנעת וענשה מלקות והשנייה ענשה מיתה, והן שתי מניעות בחשבון המצות, ונכללו בלא תאכלו על הדם, עד כאן. והנה אזכור לך מן הדברים שפירשו לנו זכרונם לברכה [סנהדרין ס"ג ע"א] שנכללין בלאו הזה. אמרו זכרונם לברכה שיש בו אזהרה לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה, וכן לאוכל בשר קדשים קודם זריקת הדם, וכמו שאמרו לא תאכלו הבשר ועדיין דם במזרק, וכן למדו ממנו שאין מברין על הרוגי בית דין, וכן סנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום, ושלא יטעום אדם כלום עד שיתפלל, וכן אזהרה לבן סורר ומורה, כמו שאמרנו.
משרשי המצוה לפי שרוב חטאת בני אדם יעשו בסבת ריבוי האכילה והשתייה כמו שכתוב [דברים ל"ב] וישמן ישורון ויבעט, וכן שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו, וכן אמרו זכרונם לברכה [ברכות ל"ב ע"א] מי גרם לך שתבעטי בי כרשינין שהאכלתיך, ודרך כלל אמרו מלא כרסא זני בישא, כלומר אחר מילוי הכרס יבא בן אדם לעשות חטאים רעים, והענין הוא לפי שהמזונות הם עסת החומר, והתבוננות במושכל וביראת יי ובמצותיו היקרות הוא עסת הנפש, והנפש והחומר הפכים גמורים, כמו שכתבתי בראש הספר, ועל כן בהתגבר עסת החומר תחלש קצת עסת הנפש, ומזה השרש היו מן החכמים זכרונם לברכה שלא היו נהנין במזונות רק למה שצריך להחיות נפשם לבד כמו שכתוב [משלי י"ג] צדיק אוכל לשובע נפשו. ועל כן תמנענו תורתנו השלמה לטובתנו מהרבות באכילה ושתייה יותר מדאי פן יתגבר החומר על הנפש הרבה עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי, ולכן להרחיק הענין עד תכלית הוזהרנו על זה בעונש חזק, והוא עונש המיתה. זהו הנראה לי בענין. והוזהר האדם על זה בתחלת תוקף חום בחרותו ובראשית בואו בחיוב שמירת נפשו, והם שלשה חדשים הראשונים משהתחיל להביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד. ומאותו הזמן יקח מוסר לכל ימיו, כי מהיות דברי המזון ענין תמידי באדם אי איפשר לו זולתו, לא חייבתו התורה עליו בכל עת רק שחרו מוסר בזמן אחד, להועיל לו לכל הזמנים. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין ע' ע"א] שאין בן סורר ומורה חייב עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר ויין בזול ויאכל אותן חוץ מרשות אביו בחבורה שכלם ריקנין ופחותין, ויאכל הבשר חי ואינו חי כדרך הגנבים אוכלים, וישתה היין מזוג ואינו מזוג כדרך שהגרגרנים שותין, והוא שיאכל משקל חמשים דינר מבשר זה בלוגמא אחת וישתה חצי לוג מיין זה בבת אחת. ומה שאמרו שאם אכל אכילה זו המכוערת מבשר אסור או ביום שאסור באכילה ואפילו בתענית דרבנן שאינו חייב, שנאמר [דברים כ"א] איננו שומע בקולינו, מי שאינו עובר באותה אכילה אלא על קולם, יצא זה שעובר בה אף על דברי תורה. ומה שאמרו שאם אכל כל מאכל ולא אכל בשר בהמה, שתה כל המשקה ולא שתה יין פטור, והטעם מן השרש שכתבנו למעלה לפי שאין הטבע נמשך אחר שום דבר כל כך כמו באלו. וענין כיצד דנין אותו, וכיצד מתרין בו וכיצד מכריזין עליו, ומה שאמרו [סנהדרין ע"א ע"א] שאין נעשה דין סורר ומורה אלא כשהאב והאם שניהם רוצים בכך, שנאמר [דברים כ"א] ותפשו בו אביו ואמו, ואם היה אחד מהם גדם או אלם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר ותפשו בו ולא גדמין, והוציאו אותו ולא חגרין, ואמרו ולא אלמין, בנינו זה ולא סומין, איננו שומע בקולינו ולא חרשין. ומפני כל עניינים אלה הצריכים בו היו מן החכמים שאמרו בגמרא כי מעולם לא נעשה דין סורר ומורה, ויש מי שהעיד שראה אותו וגם ישב על קברו. ומה שאמרו כי בתחלה מלקין אותו, שנאמר ויסרו אותו ופירשו זכרונם לברכה ויסור זה מלקות. ויתר פרטיה בפרק ח' מסנהדרין. ונוהגת בארץ ישראל בלבד שאין דנין דיני נפשות אלא שם, ובבית דין של עשרים ושלשה לכל הפחות, ואין דין זה נוהג אלא בזכרים אבל לא בנקבות שאין דרכן להמשך באכילה ושתייה כמו האנשים, וזהו שנאמר בן סורר ומורה ולא בת, ולא טומטום ואנדרוגינוס, ואפילו טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר שנאמר כי יהיה לאיש בן סורר עד שיהיה בן משעת הויה. ועובר על זה ונעשה בן סורר ומורה על פי כל הדברים שכתבנו נסקל והרי הוא ככל הרוגי בית דין שממונם ליורשיהם, שאף על פי שאביו גרם לו סקילה הרי הוא יורש כל נכסיו.
